על אצבעונים, תופרות עילית ואימא שלי

ההגדרה של אצבעון בויקיפדיה היא:

"אצבעון הוא כוס קטנה עם שקעים או חריצים עגולים או מוארכים המשמשת כהגנה על האצבע שדוחפת את המחט במהלך התפירה ביד. אצבעונים עשויים בדרך כלל ממתכת, עור, גומי, פלסטיק, עץ, זכוכית או אפילו חרסינה. אצבעונים עתיקים נעשו לעיתים מעצמות לוויתן, קרן, או שנהב או אם הפנינה."

אימא שלי הייתה תופרת במקצועה. וכמו שתופרות מקצועיות היו לפני 100 שנים ויותר, היא הייתה גם מעצבת, מתכננת ויוצרת בגדים.

עוד בהיותה בחורה צעירה שחיה בשנים 1942-1944 בבודפשט תחת זהויות בדויות עבדה כתופרת בית אצל משפחות הונגריות עשירות, שהעדיפו להעלים עין מהעובדה שהיא פליטה בזהות בדויה.

כשהגיעה לארץ ולקיבוץ העוגן קיבלה תפקיד של תופרת השמלות לחברות הקיבוץ. הזכות לתפירת שמלה הייתה מגיעה לחברות רק אחת לתקופה ארוכה והן העריכו מאוד את המקצועיות והכישרון של אימא.

לאורך שנים אימא תפרה הכול: שמלות, חליפות, מעילים, חולצות, מכנסיים ועוד... לא היה בא בחשבון לקנות בגד אם אפשר לתפור אותו.

בחגי הפורים בקיבוץ היינו אחותי ואני מתפארות בתחפושות מושקעות מאוד, בין אם בחרנו להיות קאובוי, אינדיאני, רקדנית ספרדייה, כושית משבט נידח באפריקה, נערה בבגדים סלובקיים מסורתיים ועוד...

לאחר שאימא הלכה לעולמה מסרנו את מכונת התפירה התעשייתית הגדולה ששכנה בחדר עבודתה. את הפריטים הקטנים שמרתי למזכרת, החוטים, הכפתורים (מאות מהם), אביזרי תפירה שונים וכמה אצבעונים. בעקבות אימא למדתי מעט תפירה והגעתי לרמה שאני יכולה לתקן היטב בגדים, אבל מעולם לא הצלחתי ללמוד כיצד להשתמש באצבעון.

לזכר אימא שלי:

סדרת האצבעונים ותמונה של אימא תופרת שמלה לחברת קיבוץ