מתוך הספר:
כאשר נולדתי קראו לי הוריי אסתר מָלֵכֵּה (אסתר המלכה), על שם הסבתא הגדולה שלי, שביום הולדתי הגיעה לגיל מופלג. הייתי צאצאית לחמישה או שישה דורות, בפרסית קראו לכך "נָבּינֶה", כלומר נכדה של הנין. באותה תקופה הנשים התחתנו בגיל צעיר מאוד, ולפעמים ילדו כבר בגיל 13, וכך חיו בכל משפחה חמישה ולפעמים שישה דורות.
אימי ואבי נולדו בעיר משהד, בצפון מזרח פרס. משפחותיהם היגרו כמה שנים קודם לכן מפרס לרוסיה לרגל פרנסה - מסחר בשטיחים ובעורות - וחזרו לפרס בשנת 1915, בתקופת מלחמת העולם הראשונה. סבי מצד אימא, יוסף עזיזוֹלָאיוף, היה סוחר שטיחים מצליח ובעל חנויות לממכר שטיחים.
כאשר הוריה של אימי חזרו מרוסיה לפרס היא הייתה נערה בת 13, וזמן קצר לאחר מכן כבר נישאה לאבי. הוריי התחתנו באמצעות שידוך, כמקובל בעדת יהודי משהד. כאשר אבי התחתן עם אימי מלאו לו 25. הוא היה אלמן ללא ילדים. אשתו וילדו מתו זמן קצר קודם לכן.
בשנת 1920, כאשר מלאו לאימי 15, היא ילדה אותי, בתה הבכורה. כבר ביום לידתי הכריזו על אירוסיי לבן דודתי, שהיה אז ילד בן חמש. המנהג של אירוסין ביום הלידה היה נפוץ בקרב האנוסים במשהד כדי לשמור על הבנות מפני המוסלמים, שאיימו לחטוף אותן כדי להתחתן איתן. בני העדה עשו הכל כדי למנוע נישואי תערובת. בכל פעם שנולדה בת ניקבו את אוזניה בחורים, ענדו לה עגילים, וקבעו: "בת פלוני לפלוני". וכך, כאשר הופיע מוסלמי לבקש את ידה, נאמר לו שהיא כבר מאורסת. עם הזמן הבינו המוסלמים שבנות היהודים תפוסות מלידה, ובכך נמנעו נישואי תערובת...
הילדים כותבים על אימא מלכה:
ימי חול: יום-יום, כל שבוע, כל השבוע, כל שנה, כל השנים. קמה בבוקר - עובדת - מסדרת מיטות - עובדת - מכינה ארוחות-בוקר - עובדת - מכינה שקיות אוכל לביה"ס - עובדת - מנקה את המטבח - עובדת...
כולם מתפזרים, והיא - עובדת - קניות - בישולים - אפייה - שטיפות כלים - כביסה - גיהוצים - תיקונים - תפירות - ניקיונות - סידורים - ביקורי סבתות - ביקורי בית-הספר - קופת-חולים - שוק ...
אוכל מבושל, כפתור לא חסר, חורים בגרביים מטופלים, גם הקופסא הקטנה באמבטיה טופלה ... ובין לבין יוצאת לעבוד בחוץ, לעזור בפרנסה – מטפלת בתינוקות – מנקה בתי אחרים – מבשלת לאחרים תופרת ומתקנת בגדים ליתומים, ללא הפסקות, ללא חופשות, ללא פינוקים, ללא הפתעות, ללא מתנות. ותמיד תמיד שומרת על התקציב שלא יחרוג, ללא חובות וללא גירעונות. לקראת שבת – בחצר, כשהיינו קטנים, סוחבת אותנו על הגב מהחדר בקצה האחד של החצר ל"המום" (חמאם), בקצהו האחר של החצר. סבתא רוחצת ואימא מנגבת מלבישה וסוחבת על הגב חזרה לחדר ולמיטה, שבעה ילדים, כל שבוע.
יום שישי – ויכולו עבודות הפרך וכל צבאם – בישולים, אפייה, ניקיונות, ארוחה לחוזרים מעבודה ובית הספר, בסיום המטלות מתנקה ומחליפה לבגדי שבת ומדליקה נרות. שבת – שבת לאימא מנוחה, כאילו מנוחה.
אימא הייתה תופרת לכולנו את המדים לבית-הספר. הורים אחרים היו קונים את המדים בחנות אבל המדים היו יקרים והיה צורך לקנות הרבה מדים. בכל בוקר אימא הכינה לנו כריכים לבית-הספר, והייתה עוטפת אותם בקפידה במפיות בד רקומות לניגוב הפה. היא הייתה מצמידה לכולנו מטפחת לבגד עם סיכת- ביטחון, כדי שלא תלך לאיבוד. היא שלחה אותנו לבית-הספר מסודרים ומצוחצחים.
אבא ואימא שלי הם סופר-מן וסופר-וומן, מלכה וישראל - מלכי ישראל - עלו לארץ ברוח ציונית תמימה וטהורה והיו לאזרחים לתפארת המדינה. יצרו משפחה ללא תנאים ומקורות, פעלו יום ולילה לרווחת ילדיהם והוריהם. שני אנשים שלא קיבלו מימיהם שפע של חומר או רוח, ולמרות זאת העניקו את כל אשר ידעו ואת כל אשר היה להם להעניק.
