בנימין כהן נולד בשנת 1915 בעיירה מייסיד אשר בצפון מערב ליטא, עיירה קטנה שבתיה היו בתי עץ קטנים, צמודים זה לזה בשורות ארוכות. הוריו היו בין היהודים שנרצחו שם בשואת יהודי אירופה. בנימין למד בילדותו בחדר אצל רב העיירה. בגיל בר-מצווה נשלח ללמוד בישיבה שבעיר קובנה. בהיותו בישיבה נהג ללכת לאולם קריאה ציבורי כדי לקרוא ספרים, עיתונים וכתבי עת מכל העולם. ושם, באולם הקריאה על שם מאפו, הגיע להכרה שבתור צעיר יהודי אין לו עתיד בליטא. האנטישמיות גאתה והוא בחר לעלות לארץ ישראל. בליטא הצטרף להכשרה של תנועת החלוץ הצעיר ולאחר תקופה קצרה קיבל אישור לעלות לארץ.

עם הגיעו לארץ צורף לקיבוץ דפנה שהתארגן לעלייה על הקרקע בנס ציונה. משם נשלח לעבודה בים המלח, שם פעלה חברת האשלג של נובומייסקי. עד שהופנה לעבודה במפעל האשלג בנימין מעולם לא שמע על ים המלח, עבורו זה היה עולם חדש ומוזר. הוא נולד וגדל בליטא והורגל להיות מוקף בשפע של מים זורמים, בנהרות גועשים וביערות שהשתרעו מאופק עד אופק.

​

התחנה הבאה של בנימין הייתה העיר החדשה נתניה. בתקופה זו החל לפרוח ענף הפרדסנות. בשרון ניטעו אלפי דונם של הדרים, ואלו גרמו להתפתחות מהירה של היישובים שלאורך שפלת החוף. תוך כדי החיפושים אחר עבודה בנתניה הופנה בנימין לשמירה בראש פינה במסגרת "כופר הישוב". כופר היישוב היה שמה של מגבית מיוחדת שהוקמה לצורכי ביטחון היישוב והיא פעלה עד קום המדינה.

בקיץ 1938 הצטרף בנימין לפלוגות הלילה המיוחדות של וינגייט. עד אז לא שמע על וינגייט. פלוגות הלילה עברו אימונים צבאיים ובלילה סיירו לאורך צינור הנפט עירק-חיפה שהכנופיות היו מפוצצות ומבעירות מדי פעם.

בנימין מספר: "לאחר זמן בחניתה והסביבה העבירו אותנו לחצר תל-חי, ליד כפר גלעדי. חצר תל-חי הייתה קרובה לאגם החולה, שהיה אז שטח ביצתי נרחב מאוד. בין הביצות של החולה היו כפריים ערביים שגרו בחושות. התחלנו לצאת לפעולות בחולה בחודשי החורף. בכל האיזור לא היו דרכים סלולות אלא רק שבילים. נהגנו לסייר באיזור בתוך המים והבוץ כדי להסתוות כדי שהערבים לא יזהו אותנו. המפקדים שלנו היו אנגליים. וינגייט נהג ללכת בראש ושני חיילים אנגלים היו הולכים איתו. אני הלכתי לידם, ומאחור הלכו שתי כיתות חיילים. נהגנו לצאת לפעולות בחסות החשיכה. בחודשי החורף היה קר מאוד בתוך המים ואסור היה להדליק אפילו פנס כדי לראות היכן דורכים. אבל וינגייט ידע לנווט בדרך ולהוביל אותנו ליעד...."

בשנת 1939 הצטרף בנימין למשמר החופים הבריטי. אנשים שהכירו את בנימין מפלוגות הלילה המיוחדות המליצו עליו בפני הפיקוד הבריטי והם פנו אליו והציעו לו לארגן כמה בחורים ולהיות אחראי, בדרגת סרג'נט, על השמירה של כל גיזרת החוף של נתניה.

​

לאחר שמלחמת העולם הסתיימה מונה בנימין לאחראי על הנשק בנתניה. מכיוון שהכירו את מומחיותו בנושא הנשק פנו אליו בשנת 1947 מהנהגת הישוב בנתניה וביקשו ממני להיות אחראי על כל הציוד הצבאי והנשק שהיה מוחבא בסליקים בעיר נתניה.

בנימין מספר: "קיבלנו לידנו את המיקום של הסליקים הסודיים ויצאנו למקומות המסתור כדי להוציא את הנשק מן המחבוא ולבדוק את כשירותו. היינו אמורים לתקנו ולהכין אותו לשימוש לקראת המלחמה, שידענו שעומדת בפתח. הנשק הוסתר בחביות ברזל. מה רבה הייתה אכזבתנו כשמצאנו רובים חלודים ותחמושת ישנה ומתפוררת. פניתי אל המפקד ואמרתי לו: 'לא רק שנשק זה לא יוכל לשמש את הצבא במלחמה, אפילו את תושבי נתניה לא יוכל לשמש להגנה עצמית. כל הנשק רקוב וחסר ערך, צריך לזרוק הכל לזבל.' פרנסי נתניה שמעו את הבשורה המרה והיו בהלם. לנתניה לא היה נשק להגנה. מכיוון שלא היה כסף לקניית נשק חדש יצאו פרנסי העיר בקריאה לנשות נתניה לעשות מגבית ולמכור את תכשיטיהן כדי להרים תרומה לקניית נשק..."