תיעוד וביוגרפיה
                         
 
'האטלנטיס של יהודי הוליץ
ד"ר היינץ יעקב טאובר
 
 
תרגום מצ'כית: יהודית קלנר טאובר
 
 
קטע מסופו של הספר:

השיבה הביתה

אחזור בשעת דמדומים. רחובות עיירתי יהיו ריקים מאדם, כמו תמיד בזמן שמדליקים אורות בבתים. אתעכב רגע בכיכר – מחשבותיי נודדות בעבר. השעון שעל המגדל מאחר; כמו אז. על האבן שבכניסה למכולת של יאבורניק נוספו עקבות של צעדים כבדים. ארבע שנים עברו. האביש, איש חסר הבית, נרדם שיכור ליד בית המרזח. לא נראה שהזקין.

עוד חמישים צעדים: הנה שער בגדר חיה אביבית, שם כרזה בלתי-מוכרת מהללת הצגת חובבנים בלתי-מוכרת, ולידה שאריות מודעה קרועה של האדונים שגירשו אותי מכאן. והנני עומד ליד ביתנו הקטן. נמוך כמו אז, צהבהב, וכמו אז הגג האפור מגונן עליו. הדלת מעט חורקת. מזמן התכוננתי לשמן את ציריה. האם בפנים נשמע צלצול פעמון: מקוטע, צרוד? פרוזדור. לרגע אני מהסס. כוחו של הרגל. משפשף את נעליי במחצלת. נכנס.

היא רק תפנה מעט את ראשה, תרים מבטה, לא תקום. מין כוח ידביק אותה למקומה. אותו הכוח שאינו מאפשר גם לי להוציא מילה. רק מאוחר יותר. אחרי שיעבור נצח, נצח שבו נולדה אמונה. שערה קצת הלבין. רק מעט. איך לא שמתי לב שידיה רועדות? שעל רקותיה ציור עדין של ורידים כחולים מרוב ציפייה? שעיניה מביטות מעומקה של עצבות? העיניים שלה; רק שלה בכל העולם.

אחרי רגע אלחש: "אל תדליקי את האור, נשב בחושך, כמו פעם." אחשוב בתוכי: למה לך להביט בתווים הזרים של פניי? למה לך להבין מה שנגמר ברגע זה? נשב בדמדומים, כמו פעם.

בנשימתה שאלה מהוססת. בצעדיה התרוצצות מחשבות של ארבע השנים, יש בהן את כל האהבה שהצטברה, שמגיעה עד לשמים: עוגת פרג מלאה בצימוקים. פטל במים מתוקים. יין אדום מסקליצה, הטעים ביותר. עוד זה ועוד משהו. פתאום ממהרת, כאילו אפשר להספיק, לתקן, להשיג, לפצות.

"תשבי," אגיד. "נדבר, כמו פעם."

בתוכי אהרהר: מה אומר? מה אספר לה? הייתי בעולם והכרתי דרכים רבות. היו ביניהן משובשות כמו הדרך שמובילה לבית העלמין שלנו, היו רחבות כמו שמים מכוכבים בלילות בהירים. היו מאובקות כמו מכתבים של אבי מימי המלחמה הראשונה, והיו מבריקות כמו עיני בתי. יש דרכים מלאות כאב ודרכים ללא קץ. לאורך הדרכים היו אנשים. אנשים רבים כל כך עד שהאדם משתוקק להיות לבד, אך הוא גם נחרד מהבדידות: בלילות שבהם הגשם מתופף בחד-גוניות על הגג הדק, כשהאביב בא והקיץ נפרד והכול נושם ריח של בית וביטחון ורק אתה לבד ולא יודע מה לעשות. אני זוכר רגע שבו אחרי הפלגה של שבועות נכנסנו לנמל אי שם באפריקה, בסביבות קו המשווה. שטנו ליד אי זעיר – לא היה גדול מהגינה שלנו, סלע אחד בודד. על הסלע עמד בית יחיד בעל גג אדום, לידו חבל כביסה ומלונה של כלב. אני זוכר שהרגשתי קנאה עזה שלא הרגשתי אף פעם קודם. באותו הלילה נשארתי על הסיפון. שעות ארוכות לא נרדמתי. בתוך מבנה הכוכבים המכונה "הצלב הדרומי" מיקמתי לי בית קטנצ'יק בעל גג אדום, מתחתי חבלים ותליתי כביסה ברוח קלילה, ומתוך המלונה הירוקה קפץ כלב שעיר בשם בונדאש ונבח...