תיעוד וביוגרפיה
                         
 
מסע חיים
ברכה ויוסף אלרואי
 
 
 

יוסף אלרואי נולד בשנת 1921 בעיירה קלייבן, המצויה בפלך ווהלין - כיום במערב אוקראינה. בקלייבן חיו אז כ-5,000 תושבים, רובם יהודים. היה בה בית כנסת וחדר שבו למדו תינוקות מגיל חמש. הייתה בה גם ספרייה עברית, שכללה ספרים ביידיש, וגם בית מדרש. במלחמת העולם השנייה אספו הנאצים בבית הכנסת הזה 200 יהודים והעלו אותם באש. מול בית הכנסת ניצבת כיום מצבת זיכרון לאותם יהודים. בהיותו בן שלוש החליטו הוריו של יוסף לעבור לעיר רובנו, שבה פעלו גן ילדים עברי ובתי ספר עבריים. הוריו היו ציונים ורצו לתת לילדיהם חינוך עברי וציוני. ברובנו הוקם בית ספר עממי עברי וגימנסיה עברית שנקראה: "תרבות". בבית הספר לימדו מורים שדיברו עברית. בין המורים היה גם מורה שחזר מארץ ישראל וסיפר לתלמידיו על החיים בארץ, על קיבוץ עין חרוד ועל תנועת השומר. בסיפורים אלה עורר בנערים רגשות עזים לציון ולארץ ישראל.

בשנת 1938, בהיותו בן 17, סיים יוסף את לימודיו בגימנסיה והוריו רשמו אותו ללימודים בטכניון בחיפה. בתחילת 1939 ארז מזוודה ויצא לבדו למסע לארץ ישראל.

בחודש נובמבר 1941 הגרמנים נכנסו לעיר רובנו והקשר של יוסף עם הוריו נותק. מאוחר יותר נודע לו שהוריו ואחיו נרצחו יחד עם רבים מתושבי העיר באקציה שהייתה ברובנו, שבה הושמדו 17,500 איש על ידי הגרמנים ועוזריהם האוקראינים.

יוסף סיים את לימודיו בטכניון ובשנת 1943 התנדב לשרת בצבא הבריטי. בצבא הבריטי שירת עד לשנת 1946. תחילה שירת בפלוגת המדידות שעסקה במיפוי עבור הצבא הבריטי. הפלוגה עסקה בפענוח של תצלומי אוויר ובניית תוואי להפצצות ביום שלמחרת. בהמשך הדרך שימש כמתורגמן במודיעין הבריטי באירופה.

לאחר סיום המלחמה יוסף הקים משפחה בישראל עם ברכה אשתו והתקדם בקריירה המקצועית שלו כמהנדס. כמה שנים מאוחר יותר נסע עם משפחתו לפרס ושם חי כמה שנים וניהל פרויקטים של הקמת מבנים רבים וגשרים. לאחר חזרת המשפחה לארץ המשיך יוסף להתקדם במקצועו ושימש כמהנדס העיר אשקלון ולאחר מכן מהנדס העיר ראשון-לציון. עם יציאתו לגמלאות פנה למקצוע חדש, שמאות מקרקעין.

קטע מתוך הספר:
"מדי יום קיבלתי מסבא רבה מטבע של חמישה גרוש. בדרכי לבית הספר נהגתי לטפס במדרגות העץ הרחבות של ביתו כדי לומר שלום, על פי בקשת הוריי, לסבתא רבה ביילה ולסבא רבה בירעלע זיסיעס בילינסקי (הוריה של אימי). מרחק ההליכה לביתם היה כחמש דקות ולבית הספר הלכתי עשר דקות נוספות. הייתי אז בן שש ואני זוכר איך באחד הימים נפל לי מטבע בין הקרשים שעל עדן החלון וזה עורר בי צער גדול. סבא רבה זכור לי כאיש נעים ומלא הדרת כבוד. פניו היו מעוטרים בזקן לבן וארוך ותמיד היה שקוע בגמרא. את סבתא רבה אני זוכר עת שעבדה בחנות התבואה ומכרה סוגי תבואה שונים. לחנות הייתה רצפת עץ והתבואות, שנמכרו לפי משקל, היו מונחות עליה בערימות ערימות כשמחיצות עץ מפרידות ביניהן. ביילה ובירעלע דיברו ביניהם יידיש. לימים משנפטר סבא רבה כתבו עליו בשני עיתוני יידיש שיצאו באותה תקופה בוורשה: "היינט" (היום) ו"מומענט" (הרגע). קראתי בעיתונים אלה שהיה מלומד ובקיא בתורה ובגמרא, ושהרבנים בעיירה רובנו באו לבקש את עצתו בעניינים שבמחלוקת. סבא רבה נפטר בהיותו בן 80 תוך כדי טיפוס במדרגות העץ המובילות לבית הכנסת..."