תיעוד וביוגרפיה
                         
מתוך הספר:
מעבר לרף גבוה
 
 
עמוד 64 - דן מספר על פריצת הדרך לרומניה
 
 
 

באותו לילה נסענו לכיוון הגבול בכרכרה רתומה לסוסים. הגענו למקום המפגש עם המבריח ביישוב הסמוך לגבול. במקום המבריח עצמו, הגיע לפגישה בן-דודו, שהיה שיכור כלוט. הוא סיפר לנו שהמצב מסוכן ולכן הוא דוחה את יום המעבר. חזרנו למלון שלנו מאוכזבים. למחרת לא הצלחנו ליצור קשר עם המבריח. מכיוון שהיה עליי להיפגש עם המהנדס בארד ביום מסוים, החלטנו לנסות לעבור את הגבול ללא המבריח. נסענו לעבר הגבול שלושתנו, משה אלפן, אני והבחור ההונגרי שליווה אותי. לקחנו חדר במלון ביישוב סמוך לגבול. הבחור שליוווה אותי היה מפוחד מאוד ולא הסכים להיכנס למלון. בערב הלכנו לאכול במסעדה. גם למסעדה הבחור המפוחד לא רצה להיכנס איתנו.

במסעדה הזאת קרה לי בפעם הראשונה והיחידה, שהתבקשתי להציג תעודות, מאז שהתחלתי להסתתר בבודפשט בזהויות שונות שנתיים וחצי קודם לכן. בעודנו יושבים במסעדה ניגש אלינו חייל ממשמר-הגבול וביקש שנציג לו את תעודותינו. אני עניתי לו בביטחון עצמי: "סלח לי, אבל אתה בכלל לא בתפקיד כעת". ידעתי שחיילים בתפקיד חוגרים חגורה, והוא לא היה חגור. הוא התווכח איתי ואמר: "אנחנו נמצאים ביישוב ספר ואנחנו צריכים לבדוק כל אחד". תוך כדי הוויכוח שהתפתח בינינו הבחנתי באדם בבגדים אזרחיים שישב לידנו. הוא קם וניגש אלינו, הציג את עצמו כבלש משטרה, ואמר לנו שהוא זה שנתן את ההוראה לחייל לבקש את תעודותינו. אמרתי לו: "אז למה לא אמרת תיכף?" והצבעתי על המעיל שלי שהיה תלוי בכניסה. אמרתי: "שם תלוי המעיל שלי ובו התעודות".... לאחר מכן והמשכנו לאכול כאילו לא קרה דבר, אבל רעדנו מפחד.

הבלש ניגש למעיל, הוציא את תעודות הסטודנטים שלנו וסרק אותן בעיון. כאשר הבין שאנחנו אכן סטודנטים, הוא שינה את הגישה באחת. הוא התנצל בפנינו ורצה להזמין אותנו לכוסית על חשבונו, כפיצוי על ההטרדה. סירבנו בנימוס. סיימנו לאכול ויצאנו מן המסעדה. בדרכנו החוצה חשבתי לעצמי: "אוי ואבוי אם אלה האנשים שיתפסו אותי בגבול הלילה". בחוץ נפגשנו עם הבחור המלווה, ומשה אלפן חזר ללון במלון. זה לא היה מעשה בטוח, כי אם היו תופסים אותנו היו מגיעים לחפשו במלון.

לא ידענו מה עומד בפנינו. האזור היה מיוער כולו והיינו צריכים לעבור את הגבול בנקודה מסוימת ולהגיע לכפר בצדו השני של הגבול. אמנם היו לי מפה ומצפן, אך בשלב מסוים, לאחר הליכה בשבילים רבים ופניות רבות, התבלבלתי לגמרי. הנחתי את המפה על האדמה ובדקתי את מיקומנו בעזרת המצפן. ניסיתי למצוא בעזרת פנס קטן את הכיוון שבו עלינו ללכת. על-פי המפה והמצפן הייתי אמור לפנות בכיוון ההפוך מזה שבו הלכנו. לבסוף החלטתי לפעול לפי התחושה שלי, עזבתי את המפה והמשכנו בדרך.

מוקדם בבוקר עברנו את הגבול ומצאנו את הכפר שחיפשנו. במשך לילה שלם הלכנו מרחק של כ-15 קילומטרים בתוך היערות. הגבול לא היה מסומן בגדר או בכל סימון אחר, פשוט חצינו את היערות והגענו לרומניה. לפני הכניסה לכפר פגשנו ביער בחוטב-עצים ובעקבות שיחה קצרה איתו הבנו שאנחנו ברומניה. נכנסנו לכפר באופן גלוי. כל אחד מאיתנו נשא מזוודה. ידענו שאנחנו צריכים להזדהות, כי ממילא היינו זקוקים לעזרת המקומיים כדי להמשיך בדרך. ניגשנו לאחד הבתים, ביקשנו מים לשתייה ושאלנו כמה שאלות. לאחר כמה דקות הופיע חייל של משמר-הגבול הרומני ולקח אותנו לתחנת-הרכבת.

מכיוון שלא דיברתי רומנית הכנתי לעצמי תעודה רומנית שבה היה רשום שאני חרש-אילם (ברומנית: סוּרדוֹ-מוּט), כדי שאוכל להימנע מלדבר. תיכננו שהבחור שאיתי יספר להם שרצו לגייס אותנו לצבא ולא רצינו, לכן עברנו את הגבול. בתחנת-הרכבת הובאנו בפני מנהל התחנה וקצין נוסף, שהיה המפקד של יחידת משמר-הגבול במקום. חייל עם רובה מכודן הכניס אותנו לחדר המתנה ושמר עלינו. לאחר מכן הוכנסנו לחדר המפקד. הקצין התחיל לחקור את הבחור ההונגרי. לאחר מכן שאל עליי. הוא פנה אליי וניסה לתקשר איתי בתנועות שפתיים ואני עניתי לו בתנועות משלי. הבחנתי שמנהל התחנה לחש באזנו של הקצין: "הבחור הזה לא זו בלבד שאינו חירש-אילם, אלא הוא גם יודע כמה שפות". לאחר מכן החזירו אותנו לחדר ההמתנה. פחדתי מאוד. בכיסי היו תעודות הונגריות וגם אקדח. הייתי בדילמה. אמנם שמעתי שהם לא מחזירים פליטים שבורחים מהונגריה, אבל לא הייתי בטוח בזה. ידעתי שיערכו עלינו חיפוש ורציתי להיפטר מן התעודות ההונגריות ומן האקדח. לידי היה תנור כבוי, אבל לא יכולתי להחביא אותם שם. החלטתי לפנות אל השומר ולבקש בתנועות ידיים ללכת לשירותים. הוא לא הבין אותי. למזלי היה לי נייר-טואלט וכך הצלחתי להסביר לו את בקשתי.

הוא הוביל אותי לבית-השימוש, שהיה בור שפכים בתוך צריף קטן. מיהרתי לזרוק לבור את התעודות והאקדח. הכול שקע מיד ונעלם כלא יהיה. לאחר מכן לקחו אותנו לתחנת המשטרה ושם רשמו בפרוטוקול את כל פרטי המעצר. ושוב התחילו לתשאל אותי בעזרת המלווה שלי. זה ארך כחצי שעה. ואז, ברגע אחד, פשוט נמאסה עליי ההצגה של החירש-אילם והתחלתי לדבר. הערכתי שהקצין לא יעשה לי בעיות גדולות כשיגלה את האמת על התעלול שלי. בתחילה הוא החוויר והיה בהלם גמור, חשבתי שעוד רגע הוא מכה אותי, אבל הוא נרגע, והכול עבר בשלום. לבסוף הקצין שחרר אותנו ושלח אותנו לבית-מרזח בקצה הכפר, כדי שנוכל להחליף דולרים בכסף מקומי. הוא ביקש אותנו: "אל תגידו שאני שלחתי אתכם".

 
 
ניתן לרכוש את הספר. צלצלו: 09-7711592