תיעוד וביוגרפיה
                         
מתוך הספר:
מעבר לרף גבוה
 
 
עמוד 23 - על החתונה המהירה של דן וחנה לפני הבריחה להונגריה
 
 
 

לאחר שראיתי את הבנות יוצאות בטרנספורט הראשון מפופראד החלטתי לנסוע לעירה של חנה, טרנצ'ין, שאליה היא חזרה לאחר שהפלוגה התפזרה. ביום שבו הגעתי לבית הוריה של חנה פורסם גם בטרנצ'ין הצו המורה לבנות הצעירות, הלא נשואות, להתייצב למחרת היום במקום הריכוז לקראת צאתן בטרנספורט. ידענו שעלינו לפעול במהירות. תוך 24 שעות היינו חייבים למצוא דרך להוציא את חנה מן מרשימות המיועדות לגירוש. חנה ואני היינו חברים כבר שנה, כך שהיה טבעי שנתחתן. בנסיבות אחרות ודאי היינו ממתינים עוד זמן מה. בעזרת תושיה ומזל רב הצלחנו להתחתן כדי למנוע את הגירוש של חנה כנערה לא נשואה.

עד היום אני מתקשה להבין איך הצלחנו לבצע את זה בזמן כה קצר. היו בפנינו כמה מכשולים. קודם כול, כתנאי לביצוע הנישואין החתן המיועד צריך להיות רשום כתושב העיר במשך שלושה שבועות. לשם כך הלכתי לעירייה, ולמזלי מצאתי שם פקידה ידידותית שהסכימה לרשום אותי כתושב על פי תאריך של שלושה שבועות קודם לכן. המכשול השני היה תקנה שחייבה לפרסם על גבי מודעות על הכוונה להינשא, כדי לאפשר למי שמעוניין בזה להביע התנגדות לנישואי הזוג. הייתי צריך לקבל מן הרשויות טופס ויתור על תליית המודעות הללו. את הטופס זה היה ניתן לקבל רק מיושב-ראש המחוז.

במשרדו של יושב-ראש המחוז מצאתי יהודים רבים שהגיעו לשם כדי לבקש בקשה דומה בעבור בנותיהם. כאשר הגיע תורי ונכנסתי לחדרו של היושב-ראש, לא היה בידי שום הסבר או נימוק משכנע שיוכלו לסייע לי להשיג את הוויתור המיוחל. הייתה בידי רק גלויה שאחי כתב לי מפופראד ובה היה כתוב שאני צריך להתייצב למחרת במחנה עבודה. חשבתי להשתמש בטיעון הזה כדי לזרז את החתונה. אמרתי לפקיד: "זה המצב. אני צריך ללכת למחנה עבודה ואני לא יודע מתי אחזור, ולכן אני מבקש לזרז את החתונה". הפקיד לא התרשם מן הטיעון הזה. לדעתו זה לא היה טיעון מספק כדי להצדיק ויתור על המודעות. תוך כדי שיחה הוא שאל אותי כמה שאלות כלליות, וביניהן שאל אותי: "איפה למדת?" עניתי לו: "בזִ'ילִינה, בבית-הספר הריאלי". באותו הרגע אורו עיניו והוא אמר: "באמת, הכרת שם את פרופסור מִישִיק?" ואני עניתי מיד: "כן, בוודאי שאני מכיר אותו, הוא היה המחנך שלי". הוא חייך, ומאותו רגע הכול הסתדר. הוא חתם על הטופס המאשר את החתונה ויכולנו להתחתן. יצאתי ממשרדו של יושב-ראש המחוז מחייך ומרוצה, וכל היהודים שישבו בחדר ההמתנה שאלו אותי: "מה עשית? איך הצלחת?"
וכך חנה ניצלה מן הטרנספורט לאושוויץ. התחתנו יום לפני הגירוש של הבנות, וברחנו מן העיר.

 
 
ניתן לרכוש את הספר. צלצלו: 09-7711592